בית ספר המנחיל

בנם-יחידם של חיה ומיכאל, נולד ביום ט' באייר תרצ"א (26.4.1931) בתל-אביב להוריו תושבי בני ברק. הוא סיים את בית- החינוך בנחלת גנים ולפי בחירתו ובהסכמת הוריו המשיך ללמוד בבית-הספר החקלאי התיכון המחוזי בגבעת השלושה. בהיותו בן 12.5 הלך לעזור בעבודות המשק בגבעת ברנר ובעין גב ואחר-כך היה חבר בגרעין "בורוכוב" וחלם על התיישבות בנגב. מגיל13 היה חבר בגדנ"ע והשתתף בהדבקת כרוזי מחתרת ה"הגנה" ובמלחמות-אגרופים, לפי הצו, נגד נערי "המחתרות". נשלח לקורס מדריכי גדנ"ע, אך מחוסר יכולת להסתגל לדפוסי "אדם סטנדרטי" הלך משם לפני הסיום. עוד בילדותו התבלט כעצמאי ברוחו. את לימוד הלשון האנגלית לא יכול "לעכל" ומוריו שיחררוהו מלימוד זה. עמד על דעותיו בתוקף גם בפני מורים ומדריכים, בלי רתיעה מפני סיבוכים ותוצאות, ולא פעם הכירו בצדקתו. עמי התייצב להגנה על חלשים נגד דעת הרוב של הכיתה והחבורה ורכש לו על-ידי כך ידידים ומוקירים. הוא אהב את הטבע החי, את האדם והעבודה ומתוך נדיבות-לב שבהרגשת שפע כוחות נטל עליו את המשימות הקשות בבית, בלימודים, בשירות ובעבודה. חיבב את הספר הטוב וביקש בו דוגמאות לרקמת חייו בעתיד, אך בבוא ההזדמנות לפעול, נטש את הדוגמאות שבספר ועבר לפעולה עצמית. עמי ניסה לכסות את תום-האמונה שבלב במעטה לגלגנות קלה, אך לא עלה בידו להסתיר ממכריו את גודל נפשו והתפלא על התפעלותם ממנו, שלא יכול להבין את סיבתה, בשל יחסו הישיר והטבעי אל החובה כמהות החיים.

עם פרוץ מלחמת-העצמאות בראשית דצמבר 1947 הצטרף למחלקה מיוחדת של חי"ש ונשלח עם מבוגרים וקשישים לגבולות צפון הארץ והשתתף בפעולות הגנה וחבלה. בראשית פברואר 1948 התגייס לשירות מלא, אף כי היה למטה מגיל 17 ובן-יחיד, ועל כל הניסיונות לשחררו בנימוקים אלה משירות קרבי היה משיב: "אין אני אשם שאין לי אחים ואחיות ושהערבים לא המתינו בהתקפתם עד שאהיה בן 17". כי את החובה להגן על המולדת ראה כזכות ולא נתן לשללה ממנו. עמי שירת באחד הגדודים בחטיבת "אלכסנדרוני" ובכל המשימות תבע ונתן את חלקו כגדול ומבוגר ואף נהנה מהפעלת יכולתו במשימות קשות ומסוכנות. הצטיין בגבורה בהדיפת שתי התקפות במגדל צדק. השתתף בקרב יהודיה ומשנפצע מפקד הכיתה נטל לידו את הפיקוד על כיתת מרגמות ומאז נשאר מפקדה עד הסוף, על אף היותו הצעיר שבה. בגשם שוטף השתתף בפעולה נגד הכפר ביר עדס ליד מגדיאל והיה לעזר ולמופת לקשישים ממנו. בפעולת "נחשון" השתתף בהסתערות על דיר- מוחסין כדי לחלץ יחידה ממצור ובנסיגה העמיס על כתפיו את כלי-נשקם של חברים פצועים, לבל יישארו שלל לאויב. הוא העמיס על גבו מטען כבד של חומר-נפץ והשתתף בפיצוץ גשר על נחל עמוק בתוך שטח האויב, ואחר-כך בליווי השיירה האחרונה לירושלים, שמלוויה עוד הספיקו לחזור אל השפלה לפני ניתוק הדרך לכל תקופת המצור. אחר-כך חגג את יום מלאות לו 17 שנים (גיל הבגרות הצבאית בימים ההם) בהשתתפותו בכיבוש הכפר סאקיה ושם נפצע בירכו. בבית-החולים בילינסון ב' גבר על מכאוביו והרגיע את אביו שבא לבקרו, וממפקדו ביקש שישאיר לו את תפקידו כמפקד כיתת המרגמות, כי בעוד ימים אחדים יחדל מהשכיבה הבטלה ויחזור לגדודו. ואכן הוקל לו אחרי הניתוח, אך פתאום הורעל דמו מכדור דומדום שבבשרו, וביום כ"ב בניסן תש"ח (1.5.1948) נפטר. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.